כשמש המתעוררת

קראתי בספר כמה פעמים עד כה, גם הלוך וגם שוב. הצלחת לקיים את ההבטחה שבהקדמה וגם לאשר את זו שבסוף. כלומר, גם הצלחת להשרות עליי כמה וכמה קבין של אושר, גם כמה של עצבות והרבה של תקווה. מבחינתי החלק הפשוט הוא לכתוב בחרוזים ובעברית יפה וכתבתי מאות ברכות ושירים לחברים ולאירועים משפחתיים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ לשפוך את הלב, כפי שאתה עושה בשירים שלך, וזה לב העניין בעצם. אהבתי את התהליך בתוך הספר - מעצבות ומיגון לתקווה, גם בסדר הפרקים, גם בתוך כל פרק, גם בנפח שלהם (הרשמים מפולין קצרים, החלק המוקדש ללילך ארוך יותר והחלק המוקדש לאהבה הכי ארוך) לחלק הראשון התחברתי בזכרונות מגיל 17. עברתי את אותו מסע ובמשך חצי שנה לאחר מכן הייתי בסוג של דיכאון שכלל את קריאת כל ספרי ק.צטניק כשברקע מתנגן "אפר ואבק" ללא הפסק. החלק השני היה מרגש ועצוב מאוד וגרם לי להרהר הרבה בקשר שלי עם אחיותיי. מוות כזה גורם (במשפחות אוהבות) לפצע שמצד אחד כואב ומצד שני מלכד את הסובבים בתהליך ההגלדה. שמחתי לקרוא שהזכרונות המכריעים הם של רוב השנים הטובות לעומת התקופה הקשה הקצרה יחסית. בחלק השלישי הייתי בטוח שתדבר רק על אהבה של פרק ב', אבל הופתעתי לגלות שיש גם הרבה אהבת הארץ (שבאה עם ההקרבה והשכול), רעות בשדה הקרב והמון המון טבע. זה נחמד, כי כמו שכתבת בפרק ב' - מקבלים את הכל, לא רק את הטוב, אלא כמו שאתה ברוטו, כמו שהחיים ברוטו. תמיד מזכיר לי את המשפט של איוב לאשתו, "גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל שירי ההייקו בסוף הם צימוקים נעימים, קינוח בונוס נהדר לארוחה הטובה. וגם בהם עוד אתעמק. בתוך השירים עצמם גם מצאתי יופי, בבחירת המילים, במשחקי המילים (קופצים לי לראש עכשיו קריאת העורב רק-רע, עמדנו דמענו, סוף וסף, אבל אני לא ליד הספר והבנות מתרוצצות פה בפארק, היו עוד שמאוד אהבתי), בשתיקות שבין המילים שגם אותן הזכרת באחד השירים. המילים שלך הן באמת גשר של רגש שמחבר בין לבבות, גם גשר בין דורי.